_DSC3073_Days_Doron Oved_ExhibitionView
_DSC3170_Days_Doron Oved_ExhibitionView
_DSC3168_Days_Doron Oved_ExhibitionView_דורון עובד
_DSC3164_Days_Doron Oved_ExhibitionView
_DSC3095_DAYS_doron oved
_DSC3086_DAYS_doron oved
_DSC3123_DAYS_doron oved
_DSC3142_DAYS_doron oved
_DSC3152_DAYS_doron oved
_DSC3146_DAYS_doron oved
2_DSC3108_Doron Oved_Days_גלריה אורית ושדי_
_DSC3102_Doron Oved_Days_גלריה אורית ושדי_
_DSC3128_Doron Oved_Days_גלריה אורית ושדי_
_DSC3097_Days_Doron Oved_ExhibitionView
_DSC3118_DAYS_doron oved_דורון עובד
_DSC3114_Doron Oved_Days_גלריה אורית ושדי_
_DSC3141_DAYS_doron oved
_DSC3117_Doron Oved_Days_גלריה אורית ושדי_
_DSC3138_Doron Oved_Days_גלריה אורית ושדי_


2024, Orit Vashdi Gallery, Tel Aviv


Like the cherry blossom in Japanese culture, Doron Oved captures points along the timeline that reveal the height of beauty and the melancholy intangibility of life. Life in general, and life here and now.

Urban photos that document what at first look like everyday scenes, at a second glance turn out to be the high points in
the urban life cycle.

Oved looks at what is happening in front of her without interfering, waiting patiently and attentively for rare moments: the moment when the lavish chair and the plastic tool box will come together; the spiraling fragments of an unwinding gutter pipe on a narrow sidewalk;

electrical wires loosely gathered high above. These occurrences encapsulate the
singular life mission of the photographed objects – which are in fact subjects with their own will and resolve: the payphone handset will never reach further, the rock in the snow has never said nothing more precise, the cloud that
crosses the sky will vanish in an instant.

The thought put into each photograph – its size, framing, placement – is like an attempt to bring the sublime and ephemeral moments back to life, to generously conjure the experience of the one-off encounter with them for the viewer. As if this is not just the record of something that has already passed, but the very thing itself.

And what is the thing itself?

What is it about these works that
touches us so?

Perhaps it is the comfort of the

The entire exhibition can be read as a lexicon of the environment that has always been around us – but it is not often that we pause and really look at it. While at the heart of the works there is indeed a great deal of the broken, the sullied, the wounded, the neglected, the lonely – the beauty emerges from the wound; the city is a hidden portal to another place, and the loneliness is aimed at the heart. As though the simple, the domestic, and the familiar come to the surface from the depths of pain and hardship.


“And all things are simple/and alive/and you may touch them” (Leah Goldberg).


Orit Vashdi 2024


דורון עובד. ימים


כמו פריחת הדובדבן במסורת היפנית – מצליחה דורון עובד ללכוד בעדשתה נקודות על ציר הזמן שחושפות את שיא היופי
והחמקמקות העצובה של החיים.
החיים בכלל, והחיים כאן ועכשיו.
צילומים אורבנים שמתעדים פינות יומיומיות לכאורה – מתבררים במבט שני כשיאים של מחזור החיים העירוני.

עובד, מתבוננת ללא התערבות במתחולל מולה, וממתינה בסבלנות וברגישות לרגעים נדירים: הרגע בו הכסא החגיגי ותיבת
כלי העבודה מהפלסטיק יחברו; צינור מרזב על מדרכה צרה שניפרם בהסתלסלות; חוטי חשמל מתוחים ברפיון נישאים
מעלה. בהתרחשויות אלה באה לידי ביטוי משימת חייהם הייחודית של האובייקטים המצולמים, שהם למעשה סובייקטים עם
רצון ונחישות – שפופרת הטלפון הציבורי לעולם לא תגיע רחוק יותר, האבן בשלג מימיה לא אמרה דבר מדויק יותר, הענן
החוצה את השמיים לפתע עוד רגע יעלם.

המחשבה על כל צילום – גודל, מסגור, הצבה – כממבקשת להשיב לחיים את הרגעים הנשגבים ובני החלוף, לייצר בנדיבות
עבור הצופה את החוויה של המפגש החד פעמי עמם. כאילו זהו איננו רק תיעוד של דבר מה שחלף, אלא הדבר עצמו ממש.

ומהו הדבר עצמו?
מה יש בעבודות האלה שכל כך נוגע בנו?
אולי זוהי הנחמה שבמוכר.

התערוכה כולה יכולה להקרא כלקסיקון לסביבה שמקיפה אותנו מאז ומתמיד – אך לא קורה הרבה שאנחנו עוצרים ומשהים
עליה את המבט.
כי במרכז העבודות יש אמנם הרבה מין השבור, המוכתם, הפצוע, המוזנח, הבודד – אך בפצע מתגלה
היופי, הכרך הוא פורטל נסתר אל מקום אחר, והלבד מכוון אל הלב. הפשוט, הביתי והמוכר כמו צפים אל פני השטח מתוך
הכאב והקושי.


“ופשוטים, ופשוטים/ הדברים וחיים/ ומותר בם לנגוע” (לאה גולדברג).


אורית ושדי 2024